מעט על דיכאון…

דיכאון הוא הרבה דברים.

דומה הדבר לאותו משל שבו ביקשו מכמה עיוורים לתאר מהו פיל. אחד מישש את החדק, ותיאר את הפיל כחיה מוארכת דמוית נחש; השני מישש את השנהב וסבר כי פיל הוא נוקשה עם סיומת חדה ואחר מישש את האוזן ותיאר את הפיל בהתאם. כמובן ששלושתם צדקו, אך בו בזמן גם שלושתם טעו. כך גם עם הדיכאון:

יהיו גישות שידברו על השינוי הכימי במוח, המוביל לדיכאון; גישות אחרות ידברו על חוויות טראומטיות ועל מצבי דחק ממושכים; אחרים ידברו על דפוסי קשר שאנו משחזרים במערכות יחסים ומעוררים בנו מצוקה; אפשר לדבר גם על אובדן של תחושת משמעות בעולמינו המורכב והמוזר; הכול נכון. בבואנו לטפל בדיכאון, נרצה להתייחס לכל הרבדים.

אחד הדברים שקשים לי בכתיבה על דיכאון, הוא שבמקומות האפלים ביותר, הקשים ביותר, אין מילים. אין נשימה. אין תנועה. הלב עדין פועם, אבל התחושה היא של מוות אינסופי. לפעמים, אפילו תחושה של מוות או קושי אינה נחווית. יש רק איזושהי תחושת ריקנות נוראה. הכל תפל, חסר טעם, העצמי מתפורר ואין דבר שניתן לחוש אותו או להיאחז בו. הכל נראה שכבות שכבות של ערפל שחור, שאין בהן דבר מלבד עצמן. כבד, כמו שמיכה של עופרת.

אני רוצה להתייחס כאן לאחד הדברים המורכבים בחוויה של דיכאון והוא המפגש בין שני קולות, או שני רצונות: הראשון, הוא האמונה העמוקה שאף אחד לא יוכל להבין זאת. במובנים רבים זה נכון – ישנם מאפיינים דומים אצל אנשים שונים, אבל גם כל אחד חוווה זאת אחרת באמת. אני מדגישה זאת, כי לפעמים עלולה להיות מחשבה שאם אני עברתי דיכאון, אני יודע משהו על הדיכאון של מישהו אחר ואוכל לייעץ לו. אולי לפעמים זה נכון, וישנו ערך גדול בשיתוף חוויות אישיות, אבל אל לנו לטעות – אין דיכאון אחד דומה למשנהו. הסיבות משתנות מאדם לאדם, המופע של הדיכאון משתנה ובעיקר – הכאב והסבל של כל אחד הוא פרטי וחד פעמי, גם אם אחרים חווים משהו דומה.

הקול השני, והוא כמעט הפוך מהראשון, הוא הבדידות הנוראה והרצון הבלתי פוסק שיהיה מישהו שיראה אותי. יקבל. יבין. אבל אם יש מישהו שמבין, זה מאיים מאוד, מכיוון שאז זה מרמז שהכאב שלי ניתן להבנה, אפשר לכמת אותו והלוא תחושתי היא שהסבל הוא אינסופי. הבנה כאילו מקטינה את הכאב שלי, פוסלת אותו. זה לא משהו מודע – אני כמהה למישהו שיהיה לצדי ובו בזמן לא מסוגל לשאת שמישהו יבין אותי, כי זה מוחץ אותי. זה לכאורה סותר, אבל רק לכאורה. הדבר שאני עורג אליו הוא גם הדבר שאיני יכול לסבול.

היופי, בעיניי, הוא ברגעים בהם ניתן לשהות עם עוד מישהו בקונקפליקט הזה, בלי בהכרח לנסות לפתור אותו. מה זה אומר? לשתף. להסכים לחוש בגוף את האימה שמשתלטת, את הבלתי נסבלות. את הרצון לדחוף ולהיעלם וגם אותם לחלוק. לפעמים, אפשר להישאר יחד בשתיקה, גם אם היא לופתת וחונקת. שתיקה רוחשת…

לא. זה לא מעביר את הדיכאון. זה לא קסם. תחושות כ”כ קשות לא נעלמות ברגע. אבל זה בעל ערך ואיזושהי נקודת התחלה. וככל שממשיכים, אחרי זמן מסויים מתחיל להיות איזשהו מרחק. גם אם קטן. ואז אפשר – מתוך הסדק הצר שנוצר – להתחיל להביט על הדברים ולא רק מתוכם. לנשום. אפשר.

ניסיתי לתאר במילים את מה שאין לו מילים. אז אסיים בשתיקה.

אולי יעניין אותך לקרוא: