מעט על חרדה…

אחד הדברים הקשים והמטרידים בחרדה, הוא ה”לופ” החרדתי. מהו אותו “לופ”? אנסה להסביר.

חרדה איננה רציונאלית. זהו אחד הדברים העיקריים שעלינו לזכור בבואנו לעסוק בחרדה. זה ממש חשוב, כי מהרגע הראשון שנבוא במגע עם חרדה (אם בתוכנו ואם אצל האדם שלצדנו), מה שנרצה לעשות זה להרגיע אותה באופן ראציונאלי.

אפילו אם אנחנו אנשים שלגמרי פועלים מתוך הרגש, גם אם אנחנו מאוד רוחניים, כולנו נהיים פתאום מאוד ראליים כשאנחנו מנסים להרגיע חרדה. אנחנו מנסים לדבר אל עצמנו ולהסביר לנו שאין שום סיבה לכל הסערה הזאת שמתחוללת עכשיו בתוכנו; אנחנו מנסים לציין בפני האדם החרד את כל הסיבות הכי חכמות ל – למה אין שום סיבה שהוא יאמין שקטסטרופה עומדת להתחולל; אנחנו מנסים להיזכר בכל אותן פעמים בהן חשנו חרדה ובסוף הכול הסתדר לטובה ועוד שלל הסברים מורכבים יותר או פחות. אין זה חשוב, כי כפי שציינו לפני רגע – החרדה איננה ראציונאלית. היא אינה מבינה את שפת ההיגיון ואין לה שום עניין להתחיל לדבור את שפתו. היא מהנהנת אל מול הסברינו המלומדים, מחייכת בהבנה ומיד… מתגברת אף יותר. אנחנו – יצורים נבונים שכמותינו – מיד נערכים מחדש לחזית התשה נוספת ומביאים בתגובה דוגמאות למחקרים, ידע רפואי ואף סיפורים על מקרים ששמענו מסביבנו שבטוח יעמידו אותה על טעותה אחת ולתמיד ויסבירו לה למה היא סוף סוף אמורה לחדול ולהיעלם. זהו, עכשיו בטוח הצלחנו למחוץ את החרדה באיזשהו הסבר הגיוני מתוחכם! אז זהו, שלצערנו לא. כי – ממה התחלנו? – החרדה לא שועה לקול ההגיון. להיפך. ככל שאנחנו מנסים להסביר לעצמנו מדוע אין שום סיבה שנחוש חרדה, החרדה רק יותר מתעצמת ואנחנו מלעיטים את עצמנו בעוד ועוד מחשבות והסברים שכנראה כבר חשבנו עשרות פעמים קודם לכן… וכך שוב ושוב. אז כעת אנחנו גם מרגישים חרדה וגם מרגישים אשמים על כך שאנחנו לא מצליחים לצאת ממנה. וכך עוד ועוד, עוד מחשבות ועוד חרדה… והרי לנו הלופ החרדתי. הוא מאוד מאוד קשה וחשוב שנבין – זה לא בשליטתינו. כך עובד מנגנון החרדה: במקור הוא נועד להגן עלינו, אבל מכל מיני סיבות הוא כבר לא עושה זאת. אנחנו חיים במציאות מאוד מלחיצה, עמוסה ברעש וגירויים, ומערכות ההגנה שלנו עמוסות מאוד. אם בעבר היינו יכולים להיבהל ממשהו ולאחר מכן להירגע, עם הזמן מנגנון ההרגעה נשחק. זה לא בגלל שעשינו משהו לא בסדר או בגלל שאנחנו “פשוט אנשים לחוצים”, אלא כי המערכת האוטומטית שלנו ממשיכה לעבוד במקום להרפות.

.אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

אם אמרנו שהחרדה מגיעה מהמנגנונים האוטומטיים שמצויים בגופינו, נוכל לחשוב על כך שאם נפנה לגוף, נוכל להרגיע את החרדה. הגוף יכול להיות מקור לכאב ומתח, אך גם מקום מרגיע, בטוח, בית. לשמחתינו, יש מגוון שיטות של התייחסות גופנית לחרדה.

אבל מה קורה באותן פעמים בהן החרדה השתלטה עליינו לגמרי, ואנחנו לא יכולים אפילו להזכיר לעצמנו שיש טכניקות שיכולות להרגיע? מה קורה כשאנחנו כה אבודים, עד שאנחנו מרגישים שלא קיים דבר מלבד החרדה שאנחנו חשים ושהיא לא תחלוף לעולם? במקרים האלו התחושה היא ששום טכניקה לא עוזרת וכל העצות רק גורמות לנו להרגיש לא מובנים, מעיקים ובודדים. אז קודם כל, חשוב לדעת שלא משנה כמה החרדה היא עוצמתית ואיומה, בסוף היא עוברת. כן, תמיד. זה אולי מעודד רק טיפה, כי זה יכול להמשך זמן מה ועצם החוויה היא נוראית. אבל זה הדבר הראשון שאנחנו יכולים לומר לעצמנו. גם אם זה לא עוזר לנו מיד להירגע, למוח שלנו חשוב לשמוע את זה. זה זמני.

ואז, אין שום צורך לעבור את זה לבד. זה מאוד מאוד קשה. הנוכחות של אדם נוסף היא לא כדי שהוא יציע לנו פתרונות. לצערנו או לשמחתנו, אף אחד לא יכול לקחת מאתנו את החרדה וגם אנחנו לא יכולים לעשות זאת עבור האחר. אבל אנחנו יכולים לראות אותו. להכיר בכאב שלו, לתת לו תוקף. כמה פעמים הצלחנו פשוט “להיות” עם מישהו בכאב שלו, בלי לנסות לפתור את זה? זה לא כדי להעלות את הכאב על נס. אני מדברת כאן על משהו אחר: כשאנחנו מצליחים רגע לשהות במתח וחוסר הנוחות של החרדה ורק לתת הכרה למצוקה של האדם, משהו קורה שם. כי מה אנחנו בעצם כמעט תמיד רוצים? שיראו אותנו. שיהיה לנו מקום. יש משהו בחרדה שפועל באופן דומה – זה איזשהו חלק בתוכנו שזקוק להכרה, זקוק שיראו אותו. ברוב המקרים, אנחנו עושים בדיוק את ההיפך – אנחנו מנסים להתעלם מהחרדה או להעלימה.

כפי שכתבתי על הדיכאון, גם כאן – זה לא יעביר לגמרי את החרדה. זה יהיה מאוד פשטני ושטוח לומר זאת, כאילו ברגע אחד יהיה לנו “הפי אנד”. חוויות מורכבות לוקחות זמן ועומק עד שהן משתנות. לצערי זו האמת. אבל משהו בכל זאת קורה לנו כשרואים אותנו ומכירים בנו. משהו באנושיות שלנו נינגע ואז יכול להיווצר איזשהו סדק ראשוני של נשימה, שממנו אפשר להתחיל.

אולי יעניין אותך לקרוא: