זה תמיד שם. לא משנה מה אתה עושה וכמה רחוק אתה מותח את הגבולות, עדין נשארת איזו תחושה עמומה שמציקה ולא מרפה. אתה לא בדיוק יודע מה זה, אבל אתה יודע שהיא שם, והיא מקלקלת את הדברים, גם כשהם יחסית טובים. תמיד נשאר איזשהו חלל ריק, מעיק.
יכול להיות שאתה משתף בזה אנשים, אבל סביר להניח שלא. מה כבר אפשר להגיד כדי שיבינו? בתוכם אין תהום. ואם צריך להסביר, אז זה כבר לא שווה את המאמץ. אולי יש תחושה שאף אחד לא באמת יודע מה קורה לך בפנים, אף אחד לא מכיר אותך באמת, עד הסוף.
עם השנים התרגלת לחשוב שפשוט משהו בך לא בסדר. כולם מצליחים לחיות איזשהו משחק ואתה לא. אז תקשיב לי טוב – זה לא בגללך. באמת שלא. באיזשהו שלב מאוד ראשוני בחייך, מי שהיה אמור לאהוב אותך ולקבל אותך כמו שאתה, לא עשה את זה. זה אולי נשמע כמו קלישאה ואולי נשמע שטוח, אבל זה קרה. ואז. המקום שהיה אמור להיות מלא בחיבור, התמלא בריק. גם ריק זה משהו (ביון קורא לזה ,no-thing בשונה מ nothing). והריק הזה מילא את הבטן ומידי פעם התחיל למשוך למטה ולהציק. יש המון תיאוריות על החיבור הראשון בין האם לתינוק, וכולן מדברות על כך שאם במקום הורה חי ומכוונן לילד ישנו היעדר, או הורה שאינו פנוי, מערכת היחסים נוצרת עם דמות חסרה. וזה ממשיך ללוות תמיד, גם כשכבר עומד לצידך אדם ממשי.
אז קודם כל תדע שאתה בסדר. באמת. זה לא אתה שבוחר באפלה, זאת היא שנכפתה עליך.
ואפשר לשנות את זה. אתה לא חייב להישאר עם זה לבד.
